תארו לכם שדה שלף. הוא נחרש ונזרע בשעתו, הניב יבול מבורך וסיים את תפקידו, לפחות לעונה זו.

עתה הוא עומד בשממונו. רוח קלה מעיפה את שאריות הקש שנותרו בו ואבק מכסה את מי שהיו פעם תלמים ארוכים.

למעשה הוא נחשב ככלי אין חפץ בו, כמו כל דבר עלי אדמות, חי או צומח, שסיים את המוטל עליו.

אבל הרגבים כמו מסרבים לקבל עליהם את דין הכלייה. הם יוצרים מרקם של משהו שמצפה לידיים גואלות, למישהו שיבחין ביכולתם לשוב ולהפוך לאדמה פורייה.

החיים בגיל המבוגר נראים כנטולי עניין ונעדרי שמחה בעיניהם הצעירות של בני הנעורים. 'בסך הכל' חושבים הם לעצמם, 'מה כבר יכול לקרות לו או לה בשנות השבעים והשמונים לחייהם?'.

בכנות חייבים לומר שיש יותר משמץ של אמת בזווית ראייה זו, למרות שהיא מייצגת כאלה שעדיין רחוקים מרחק רב מהגיל המתקדם ואינם מסוגלים להשתחרר מהדימויים ומהסטיגמות שהוטמעו בהם לגבי הקשישים והזקנים בחברה.

מיום שאנו עומדים על דעתנו אנו מכירים בקיומן של דאגות. בתחילה הן מופיעות בעולמו של הילד, מטרידות אותו ומעלות בו חיוך כשהוא מתבגר.

הילד מודאג משאלת המתנה שיקבל ליום ההולדת, האם ייאותו הוריו לרשום אותו לחוג שהוא אוהב, האם השמלה החדשה שקנו לילדה תיראה עליה יפה באירוע המשפחתי הקרוב, וכיוצא באלה דאגות הנראות באותה עת כאילו היו כבדות משקל.

בתום הילדות באים הנעורים ואתם – דאגות חדשות ומסוג שונה.

פרק א': טשטוש גבולות הגיל

האם התבוננתם לאחרונה סביבכם? האם ראיתם את הנוף האנושי המשתנה הנשקף אלינו מבעד למצעד השנים?

יש משהו מהפנט בשינוי הדרמטי באורחות החיים וההתנהגות של בני כל הגילים ואשר סוחף את הדימויים ואת הנורמות החברתיות שלנו למקומות שלא ידענו בעבר.

שנת 2010 כבר סיימה את מחציתה וחקוקה על לוחות השנה, היומנים הדיגיטליים ופנקסי הצ'קים.

לא שיש בה דבר מיוחד ב- 2010. היא אמנם שנה עגולה, ולאלה יש לנו חיבה יתירה, אבל זו גם השנה שבה ילידי 1945 בכל העולם מגיעים לגיל 65 והופכים על פי ההגדרה המקובלת ל"קשישים".

מתי בעצם התחילו הזקנים המסורתיים להיעלם מהנוף החברתי שלנו?

האם דווקא כאשר עלתה תוחלת החיים ושיעורם של הזקנים באוכלוסיה גדל משמעותית?

או אולי בעת שרבבות נשים מזדקנות הניפו את נס המרד והניחו למעצבי שיער לשוות להן מראה כמעט "נערי"?

ואולי דווקא כאשר השפה המדוברת חשה בצורך לייצר תבניות לשון חדשות שדחקו את "הזיקנה" לפינה שאין ממנה חזרה?

א. מבוא ורקע

בתי דיור מוגן הם תופעה חדשה יחסית בנוף חייהם של בני הגיל המבוגר. הם באו לעולם בעקבות השינויים המפליגים שחלו בפרופיל של הקשישים בחברה המערבית המודרנית:
אלה הם גברים ונשים שמצב בריאותם תקין יותר מזה של קודמיהם שהגיעו לקשישותם לפני ארבעים, שלושים ואפילו עשרים שנה.

העלייה בתוחלת החיים הביאה איתה מגוון של חידושים, שרובם לא היו נחוצים בעת שאנשים הלכו לעולמם בגיל 60 או 65.

אחד מהם, ואולי המהפכני ביותר, הוא הדיור המוגן. עם זאת, נראה שחלק גדול מהקהל הנוגע בדבר לא יודע באמת על מה מדובר.

כותב המאמר, אברהם אלון, מנכ"ל "בית שבעה כוכבים" דיור מוגן איכותי בהרצלייה פיתוח, מוסמך במינהל עסקים במגמת שיווק ואסטרטגיה, הינו חוקר, מרצה ויועץ במכלול הנושאים הקשורים באיכות חיים בגיל המבוגר.

1. בעת שאתם הולכים ברחוב, התנהגו תמיד כאילו מישהו עוקב אחריכם. סובבו את הראש מדי פעם לאחור ולצדדים כדי להבטיח שלא עוקבים אחריכם.

א. גורמי רקע במעבר לדיור מוגן

ככל שהאדם מתבגר גדלה חשיבותם של סביבת מגוריו ושל תנאי הדיור שלו.נושאים שבעבר היו בעלי משקל פעוט יחסית מקבלים בהדרגה חשיבות הולכת וגדלה: קרבתם הגיאוגרפית של המקומות להם אנו נזקקים (תחנת אוטובוס, סופרמרקט, חנות ירקות, מרפאה, בית מרקחת, בנק, סניף דואר, בית כנסת ועוד). גם מקום מגוריהם של בנים ובנות, נכדים ונכדות, קרובי משפחה וחברים קרובים משפיע מאד על אורח החיים ועל הנאותיהם.

ה"אושר" הוא מושג יחסי, ערטילאי, אפילו עמום במידת מה.

מצד אחד – הוא מהווה את פסגת המאוויים של כל אדם.

מצד שני – ביטוייו שונים ומשתנים בהתאם לגילו של האדם, מצב בריאותו, השקפת עולמו, יכולתו הכלכלית, אמונות היסוד שלו, ועוד.

אינכם מוצאים את מפתחות האוטו וכבר מאחרים לפגישה, פגשתם חבר ברחוב אך אינכם זוכרים את שמו, ואז עולה המחשבה שאולי הפכתם סניליים. אל דאגה!

שיכחה איננה מחלה והזיקנה אינה משפיעה על זיכרון קצר טווח, אך הזיכרון לטווח ארוך נחלש עם הגיל.

המעבר מהבית לבית אבות או דיור מוגן, הוא אחת החוויות היותר מורכבות לבני הגיל המבוגר.

כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדוה יתרה או בהתלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות המובילות אל ההחלטה, או שמציבים אותה כ"ברירת מחדל".

א. הקיץ אכן מגיע

כל שנה, עם חלוף חג השבועות, מורגשת באוויר המולתו של הקיץ.

פירותיו כבר ממלאים את הדוכנים, ריחותיו כבר נישאים האוויר, חומו ולחותו כבר משתלטים על הרחובות, ותלמידים כבר חשים את הלאות המעיקה של סוף השנה.

ככל שהאדם מתבגר גדלה חשיבותם של סביבת מגוריו ושל תנאי הדיור שלו.

נושאים שבעבר היו בעלי משקל פעוט יחסית מקבלים בהדרגה חשיבות הולכת וגדלה: קרבתם הגיאוגרפית של המקומות להם אנו נזקקים (תחנת אוטובוס, סופרמרקט, חנות ירקות, מרפאה, בית מרקחת, בנק, סניף דואר, בית כנסת ועוד). גם מקום מגוריהם של בנים ובנות, נכדים ונכדות, קרובי משפחה וחברים קרובים משפיע מאד על אורח החיים ועל הנאותיהם.

בהדרגה פוחתת הניידות וקלות התנועה, ושיקולים של קרבה ונגישות הופכים להיות משמעותיים ובעלי ערך.

אנחנו יושבים בבית דיור מוגן. רוב האנשים חושבים שתפקידו להגן עלינו מפני גורמים חיצוניים: אלימות, פריצות, הגנה פיזית, בטיחות, טיפול רפואי.

לאמיתו של דבר אלה הן הגנות "חיצוניות". התפקיד העיקרי של הדיור המוגן המודרני הוא להגן עלינו מפני עצמנו.

דאגות בגיל המבוגר: גורמיהן, השפעותיהן וההתמודדות אתן

מיום שאנו עומדים על דעתנו אנו מכירים בקיומן של דאגות. בתחילה הן מופיעות בעולמו של הילד, מטרידות אותו ומעלות בו חיוך כשהוא מתבגר.

הילד מודאג משאלת המתנה שיקבל ליום ההולדת, האם ייאותו הוריו לרשום אותו לחוג שהוא אוהב, האם השמלה החדשה שקנו לילדה תיראה עליה יפה באירוע המשפחתי הקרוב, וכיוצא באלה דאגות הנראות באותה עת כאילו היו כבדות משקל.

דיור חליפי בגיל המבוגר – מחידושי שנות האלפיים

אדם יושב בביתו. מתבונן סביבו ונהנה ממראה עיניו. על הקירות תלויות תמונות שגורמות לו הנאה, החדרים מרוהטים לפי טעמו, הוילונות תואמים את האהוב עליו, השטיחים מוסיפים חום וצבע לחדר. בסך הכל מתאימה לו האמרה הידועה "ביתי הוא מבצרי".

השנים חולפות, והאדם שוב איננו צעיר כשהיה. הילוכו מתון ואיטי יותר, עיניו חדות פחות, שמיעתו כבדה יותר, וכל בריאותו הגופנית איתנה פחות.

שוב מתבונן הוא סביבו ועדיין נהנה ממראה עיניו: הבית הישן והטוב, שכה התרגל אליו מחבק אותו, אלא שחדרי הילדים כבר נעזבו, למעט בעת ביקור הנכדים, הגינה כבר אינה מטופחת כבעבר, העלייה במדרגות מכבידה במקצת ומדי פעם חולף בראשו הרהור 'האם ועד מתי אשאר בביתי?'.

עובדים שפרשו מעבודתם לגמלאות זקוקים להכוונה באשר לארגון מחדש של אורח חייהם וסדר יומם.

הזמן המתפנה עקב פרישה מסתכם בקרוב ל – 200 שעות בחודש (!), והוא יכול להפוך לנכס אדיר או לנטל כבד מנשוא.

חוט השדרה המרכזי של האדם המודרני – היציאה לעבודה ופיתוח או המשך הקריירה, ניתק למעשה מבלי שיהיה לו תחליף ראוי.

אני מחזיק בידי את השנתון הסטטיסטי לשנת 2007, המסכם את המספרים המעניינים והמדהימים ביותר אודות ישראל של שנת 2006.

עייני משוטטות על פני הטבלאות, צדות פה ושם נתון פיקנטי כזה או אחר וממשיכות הלאה. ים אדיר של עובדות נפרש בפני וגלים גבוהים של הפתעה מכסים את פניו.

בתום שיטו ארוך אני מגיע למחוז חפצי: הדור הקשיש והמבוגר החי בישראל. תמיד ידעתי שאנו מדינה צעירה יחסית לארצות המערב, אבל לא שיערתי עד כמה.

א. מצבי מתח וחרדה בעולמם של בני הגיל השלישי

מצבים של מתח וחרדה גורמים למתיחות פנימית אצל כולנו.

התנהגותנו שונה לחלוטין לעומת אופן תפקודנו בימי רגיעה.

כאשר מתרחש אירוע רב נפגעים עולה מפלס החרדה וגוברת הדאגה לבני משפחתנו, או לחברים קרובים השוהים בקרבת מקום האירוע, או שנקלעו חלילה לתוכו.